שרונה שאולוב מאמנת מנטאלית

נתחיל בחדשות הטובות?
המוח שלך משתנה כל החיים. זו עובדה מדעית

החדשות הפחות טובות?
הוא משתנה גם בלי שתשימי לב….

כל דאגה שאת חוזרת עליה… או כל משפט שאת אומרת לעצמך, ועל עצמך וגם כל סיפור שאת מספרת על מי שאת…
כולם הופכים לאימון…. דמייני מכשיר כושר שאת עולה עליו ומחזקת את השריר הזה
בפועל זה ממש נוירון במח שלאט לאט הופך למסלול קבוע והופך את המחשבה הזו לחזקה יציבה ולבסוף גם משפיעה על ההרגלים שלך וכן… גם הופכת את המציאות שלך לכזו.

ואני שואלת , האם את מאמנת את המוח שלך… או שההרגלים שלך לחשוב ככה מאמנים אותו? על איזו מיטת פילאטיס את מתאמנת?

זו בדיוק המשמעות של אימון מנטלי
לא נלחמים במחשבות.
מאמנים את המוח לבנות מסלול חדש
וקוראים לזה נוירופלסטיקה

עכשיו את בטח מריצה בראש את מה שאצלך עובר במחשבות, תני לי לשאול אותך שאלה:
אם היה אפשר למחוק מהמוח הרגל מחשבתי אחד, איזה הרגל היית בוחרת למחוק?
🧠

הקטע עם ריצוי זה שאת מאמינה שלכולם יש תשובות חוץ ממך…
כאילו אין מה לסמוך על הקול שלך…
מתי בפעם האחרונה קיבלת החלטה בלי להתייעץ עם אף אחד? או לשאול אם ״זה בסדר״ ?

לאט לאט נהיה הרגל שהקול שלך פשוט נעלם ברגע שהתחלת להקשיב לכולם… לכולם, חוץ מלעצמך…
הסיבה נמצאת אי שם בילדות… והחדשות הטובות שזה לא אופי שטבוע זה דפוס…
ודפוסים אפשר לשנות 🙌🏻
זה מתחיל בלשים לב לזה
אז קבלי תזכורת ושימי לב לכוונה שבלב
❤️

ההגדרה המילונית לשלוה:
•מצב של שקט נפשי, רוגע וחוסר דאגה
•היעדר סערת רוחות, מנוחה שלמה מפחד, ממתח או מהפרעות חיצוניות ופנימיות.

בתהילים המילה שלוה מופיעה בפרק קכ״ב
“יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ”
הארמון שלכם זה המיינד והמחשבות שלכם בפנים
החיל אלו החומות שמסביב זו המציאות שלכם בחוץ,
הטעות שלנו היא שאנחנו תמיד רצים לנסות לתקן את מה שקורה בחוץ כדי להרוויח קצת שקט.
אבל החוק הזה עובד בדיוק הפוך…
ברגע שיש שלווה בארמון הפנימי שלכם כשהמיינד שלכם שקט- המציאות בחוץ פשוט משתקפת מחדש ומסתדרת מעצמה.
הכול מתחיל ונגמר בפנים
🙌🏻

ככה זה מרגיש כשכל הזמן את מנסה להיות בסדר עם כולם.
נכון שאת מכירה את התחושה הזו? עד לא מזמן עוד הרגשתי את כובד האבנים האלו.

בהתחלה זה בקטנה… ואז עוד כן אחד….
ואז ההסתגלות להוציא משפט כמעט אוטומטי “עזבי, אני אסתדר”.
ובשיחות מכירה את זה שאת לא אומרת מה באמת בא לך….? שאת בולעת משהו כדי שלא יהיה לא נעים….

איך שאני מכירה את זה….

ואפילו אם את אומרת לעצמך ״טוב הפעם זה לא כזה סיפור״ אבל הגוף…. סופר….
והנפש סופרת….. או הו! סופרת…
גם אם את לא.

תחשבי על זה שבכל פעם שאת זזה הצידה כדי שלמישהו אחר יהיה נוח,
משהו בך נשאר להחזיק את המשקל הזה…
וזה משקל לא דמיוני , זה ממש פיזי..

ואז את לא מבינה למה את כל כך עייפה או עצבנית על שטויות…. ובתכלס של האמת גם אין לך כוח לאנשים…. (גם כאלו שאת ממש אוהבת) ודוחה דברים שבאמת חשובים לך אבל אין לך כח בשביל עצמך (יותר נכון לא נשאר לך…)

וזה הקטע עם ריצוי, שמבחוץ זה נראה כאילו את נעימה, מתחשבת, זורמת, חזקה כזו וונדרוומן
אבל מבפנים אם תשמעי ממש רק את מה שקורה בפנים את לא באמת זורמת עם זה….
בפנים יש כעס, אי שקט, רצון לברוח, ״תעזבו אותי בשקט״, נמאס לי, די כבר, ״חלום שלי לברוח״, עייפות רב שעות היום, קרה לך גם שנישארת ערה עד מאוחר כי אלו השעות היחידות שיש לך אותך? מממ…. וואו כמה לילות כאלו שרפתי…

וכל אבן כזו את מחזיקה…
אבן אחת ״אשמה״… השניה ״פחד לאכזב״..
עוד אבן של ״צורך שיאהבו אותי״ , אבן אחת כד�