Alin Beauty Design

כשהחנק במקסימום וכבר אין מילים ,אשמח שתשתפו🙌🏻 כי זה חייב להגיע הלאה ,לכל אדם,בית ארגון וגוף💔🙌🏻❤️ #זיכרון

שעה אחרי הצפירה.
יום השואה.

כל החיים שלי
יום השואה היה יום של זיכרון.
של סיפורים מהמשפחה,
של עדויות, של כאב רחוק…
כזה שמנסים לגעת בו, להבין אותו
אבל הוא שייך לעבר.

והיום זה כל כך אחרת.

היום אני מבינה את השואה
לא רק דרך סיפורים,
אלא דרך הגוף.

דרך ריח.
דרך צליל.
דרך תחושות שאין להן מילים.

מאז השביעי באוקטובר
נולדה בי שפה חדשה.
שפה של פוסט־טראומה.

שפה של דריכות,
של זיכרונות שחוזרים בלי הזמנה,
של לב שמגיב לפני שהראש מספיק להבין.

ופתאום,
יום השואה כבר לא מרגיש כמו “אז”.
הוא מרגיש גם “עכשיו”.

וזה מה שכל כך קשה להסביר יש מי שעבורם הזמן עבר,
אבל עבור מי ששרד,
הזמן פשוט קיבל צורה אחרת.

אז במיוחד היום,
יותר מתמיד,
חשוב לזכור להיות קצת יותר רכים,סבלניים
ובעיקר קצת יותר רואים.
כי יש בינינו אנשים
שחיים את הזיכרון
לא רק ביום אחד בשנה אלא כל יום.

מחבקת את כל מי שקשה לו/לה.
אנחנו לומדים לחיות מחדש. 🤍

ויש זיכרונות
שהגוף לא נותן להם להפוך לעבר

#יוםהשואה #פוסטטראומה #זיכרון #עםישראלחי

מאז אותו יום, 7/10/2023 , החיים חזרו לשגרה,
אבל לא באמת.

פוסט טראומה לא נראית מבחוץ
היא יכולה לפגוש אותך באמצע סופר,
ברעש של עגלה,בכרזה ברמקול,
בצפצוף פתאומי בכביש,
בצעקה לא קשורה שמקפיצה את הלב לשמיים והגוף נכנס לדריכה ,
ולפעמים אני מזהה,
מבט של מישהי,
נשימה של מישהו,
גוף שנדרך.
ואנשים מסביב לא מבינים מה קורה.
הם צופרים.
כועסים.
מאיצים.
שופטים.
מלחיצים וכל כך מקשים על קושי

אבל מאחורי ההשתתקות הזאת
יש שורדים ושורדות
מילואימניקים
חיילות וחיילים
נשים וגברים שחיים יום־יום עם מערכת עצבים שלא נרגעת.
פוסט טראומה היא לא חולשה.
היא תגובה של גוף שעבר יותר מדי.

ומה שאנחנו יכולים ויכולות לתת אחד לשני
זו מודעות.
רגע נשימה.
פחות צפירה.
יותר לב
כי לפעמים הדבר הכי קטן מבחוץ,
הוא הדבר הכי גדול מבפנים🙌🏻🤍 #לאנשכחולאנסלח

אז מסתבר שחג פורים ממש מעבר לפינה,
וההכנות למסיבות סיום כבר בעיצומן.

אז אם יש אירוע בקרוב
בת/בר מצווה, חתונה, אירוע חברה מגבש
או כל סיבה למסיבה ✨

אני כאן
כדי לשמח, לרגש
ולהשאיר מזכרת בלתי נשכחת! #ציוריפנים #פורים

מכירים מי שמחפשים חוויה מיוחדת לאירוע?
כמו מנהלי ומנהלות רווחה ומשאבי אנוש בחברות הייטק או מוסדות חינוך
תייגו או שלחו אליי 🙌🏻

לפרטים והזמנות: 052-454-1747
שלא תגידו אחר כך ״וואי, היא תפוסה😂🤍

אין דבר כזה אדם לא פוטוגני.
יש תאורה נכונה, איפור מדויק, וליווי שמרים אנרגיה ומוציא את מי שאתם באמת.

איפור לצילומי תדמית הוא לא רק איך שנראים מול המצלמה —
אלא איך שמרגישים מולה: בטוחים, נוכחים, מחוברים לעצמכם.

אם מחכה לכם יום צילום ואתם רוצים נוכחות, ביטחון ותוצאה שעובדת מהתמונה הראשונה ,
שלחו לי הודעה🤍💫 #איפורלצילומיתדמית #צילומיתדמית #צילומיתדמיתלעסקים

זה הסרטון הכי חשוף שלי עד היום.
אלה לא סתם עובדות ,
זו הדרך שעברתי.
כל שורה כאן היא תחנה.
כל תחנה עיצבה את מי שאני היום.

שתפו אותי,
איזו עובדה הכי הפתיעה אתכם,
ואיזו ריגשה במיוחד🤍. #איפורלצילומיתדמית #איפור

נסעתי בלילה לנווה שלום, קרוב לנקודת הזינוק של מרתון בוז’ולה 2025. הגעתי באיחור, אחרי שוויז בלבל אותי בכבישים חסומים ובשטחים – אבל איכשהו זה התברר כחלק מהמסע שלי. לא הספקתי לצייר על הרצים כמו שתכננתי. מסתבר שלרצים יש שעון משלהם – הם כל כך משקיעים שכל רובם כבר היו מוכנים בשעה 4 בבוקר, וכשאני הגעתי ברבע לשבע, כולם כבר היו מתוקתקים ומוכנים למסע. למדתי למרתון הבא – שלישון זה כנראה לחלשים 😅, כי מי שרוצה צבע, שמחה ואנרגיה – צריך להגיע מוקדם ולהיות עם הלב כבר מהשעה 4 בבוקר! ובכל זאת מצאתי את עצמי נכנסת ללב ההתרחשות, אל המקום שבו האנרגיה כבר בערה.

למסע הזה הצטרפו גם ההורים שלי – ואמא האהובה שלי, שביחד איתם לנו בנווה שלום. אופר פדן, מנכ״ל המרוץ, הזמין אותם באופן אישי, וזה ריגש אותם במיוחד – ובאותו רגע גם אותי, לראות את השמחה וההתרגשות שלהם. הגעתי אליהם כדי להתחיל את המסע הזה של המרתון יחד איתם. התחפושות, השמחה, המוזיקה – והידיעה שעוד מעט אגיע עם כולם לתחנת נובה. רק לשמוע את השם הזה מילא אותי בצמרמורת. כי נובה בשבילי היא לא רק תחנה במרוץ – היא גם תחנה של חיים, של זיכרון, של כאב ושל כוח. ושם, עם הרצים הארוכים ביותר, אלה של ה־15 קילומטר, קיבלתי מתנה של צבע, שמחה ואנרגיה, שכמו חיברה בין שני עולמות בתוכי.

ובין כל השמחה הזו, היו גם רגעים אחרים – רגעים שעצרו לי את הלב. כשהגעתי לשטח, נעצרתי על ידי שוטרים, עד שדמות בכירה במשטרה זיהתה אותי. הוא זכר אותי מה-6.10, ערב לפני הנובה. מול כולם הוא רץ אליי, חיבק אותי חזק, ואמר שיש לו המון שאלות לשאול. הליווי שלו פנימה, ההכרה, החיבוק – היו מלאי כבוד וריגוש.

ובתוך כל זה, פתאום, כשהכל נגמר – מצאתי את עצמי שוב מול האדמה. החולות, המכוניות, המראה – הכל הזכיר לי את ה-7.10. עמדתי קפואה, מוצפת בזיכרונות, כאילו עברו רק שניות מאז ולא שנתיים. ואז אמא שלי, המלאכית שלי, הופיעה עם בקבוק מים וחיבקה אותי. הפעם הצלחתי לנשום. נשמתי לתוך הפחד, לתוך הכאב, לתוך החיים.

הבנתי שהפוסט־טראומה שלי איתי, היא חלק ממני, אבל אני בוחרת שוב ושוב – לנשום, לרקוד, ליצור, לחיות.
וכמו במרוץ הזה – גם הדרך שלי ארוכה, מלאה בתחנות, באנשים, בצבעים ובכוחות – ואני ממשיכה.

וחודש אוקטובר – כבר מורגש אצלי בגוף. בפחדים, ברגשות המעורבים, בהבנה שעל הלוח עברו שנתיים, אבל בגוף זה כאילו היה אתמול. הקושי בפער הזה מלווה אותי, יחד עם הלמידה שהחיים המקבילים שלי כאן כדי להישאר. הפוסט־טראומה שלי משנה צורות,אבל גם התקווה – למעני, למען הילדים שלי, למען הילדים של כולנו🤍🙌🏻